החלטה בתיק בש"פ 7855/10

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בע"ח 12494-09-10 שניתנה על ידי השופטת הבכירה נ' אהד ביום 24.10.2010 בו התקבל ערר המשיבה על החלטת בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה (השופטת ל' שלזינגר-שמאי) לבטל החלטת קצין משטרה לפסול את העוררים מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת שלושים ימים.

רקע והליכים קודמים

1.        בחודש אוגוסט 2010 העורר 1 נהג ברכבו בכביש 1 לכיוון מערב. במהלך נסיעתו זו נמדדה מהירות נסיעתו על ידי מד מהירות (להלן: ממל"ז) המופעל על ידי המשטרה וזו עמדה, על פי מדידת הממל"ז, על 150 קמ"ש, בעוד מהירות הנסיעה המרבית המותרת במקום הייתה 100 קמ"ש.  באותו החודש, נהג העורר 2 ברכבו בכביש 1 לכיוון מזרח ומהירות נסיעתו נמדדה אף היא על ידי ממל"ז, ועמדה, על פי מדידת הממל"ז, על 136 קמ"ש בעוד מהירות הנסיעה המותרת בנקודה זו היא 90 קמ"ש.

           העוררים זומנו לשימוע לפי קצין משטרה, ולאחר קיומו של זה הורה קצין המשטרה כי השניים יפסלו מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה בת שלושים ימים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה).

2.        העוררים הגישו לבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה בקשות לביטול החלטות קצין המשטרה. בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה קיבל את בקשותיהם. בית המשפט לתעבורה עמד על כך כי על פי הוראות היצרן של הממל"ז על המכשיר לעבור כיול תקופתי במעבדה מוסמכת. בית המשפט הוסיף וקבע כי לא ברור מתי המכשירים שמדדו את מהירות העוררים כוילו - אם כוילו כלל, והאם הכיול נעשה על ידי מעבדה מוסמכת בהתאם להוראות היצרן. משכך, קבע בית המשפט לתעבורה כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמת העוררים והורה על ביטול החלטות קצין המשטרה.

3.        המשיבה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר בקובעו כי שאלת כיול המכשירים תוכרע במסגרת ההליך העיקרי ואינה משמשת עילה לתקיפת קיומן של ראיות לכאורה, וכפועל יוצא - אינה יכולה לשמש עילה לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית של אדם מלהחזיק רשיון נהיגה. בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את טענת העוררים לפיה אין מקום לפסילה מנהלית אלא אם זו נעשית על אתר.

4.        מכאן הערר שלפניי.

נימוקי הערר

5.        העוררים - באמצעות בא כוחם, עו"ד אילון אורון - טוענים כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה בחוסר סמכות, שכן בית המשפט המחוזי אינו יכול, לשיטתם, להורות על חידוש תקופת הפסילה המנהלית לאחר שחלפו שלושים ימים ממועד מתן החלטת קצין המשטרה המורה על פסילה מנהלית. העוררים מוסיפים וטוענים כי משחלפו שלושים ימים מיום קבלת החלטת קצין המשטרה, אם מבקשת המשיבה לפסול רשיון נהיגה, עליה לפעול בהתאם להוראות סעיף 46 לפקודת התעבורה, ולפנות לבית המשפט לענייני תעבורה בבקשה לפסול את העוררים מלשאת רשיון הנהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. את טענתם זו סומכים העוררים על מספר אדנים:

            ראשית, טוענים העוררים כי מלשון הוראת סעיף 47 לפקודת התעבורה עולה במפורש כי סמכותו של בית המשפט לענייני תעבורה ושל בית המשפט המחוזי בערר מוגבלת לביטול החלטת קצין משטרה על פסילה מנהלית וכי אין בסמכותו "להחיות" החלטה על פסילה מנהלית לאחר חלוף שלושים ימים מן המועד בו התקבלה החלטת קצין המשטרה על פסילה כאמור.

           שנית, טוענים העוררים כי פרשנות פקודת התעבורה באופן המאפשר לבית המשפט המחוזי הדן בערר להורות על פסילה מנהלית בחלוף שלושים ימים ממועד קבלת החלטת קצין המשטרה על פסילה כאמור, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסמכות שניתנה לקצין המשטרה לפי סעיף 47 לפקודת התעבורה. לטענת העוררים, סמכות זו הוענקה לקצין משטרה על מנת למנוע מסוכנות של נהג מועד לביטחון הציבור, באמצעות הרחקתו מן הכביש. המדובר, לשיטת העוררים, באמצעי מניעה ולא בסנקציה עונשית. משכך, טוענים העוררים כי בחלוף שלושים ימים ממועד קבלת החלטה על פסילה מנהלית, לא מתקיימת אותה התכלית שלשמה הוענקה הסמכות המנהלית האמורה, ועל כן אין בית המשפט יכול "להחיות" את הפסילה. בהקשר זה מפנים העוררים לסמכות בית המשפט לענייני תעבורה להורות על פסילת אדם מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו וכן לסמכות לפסול אדם מלהחזיק רשיון כסנקציה עונשית, ועומדים על כך כי ביחס לסמכויות אלה - להבדיל מן הסמכות לפסילה מנהלית - קיימות הוראות מפורשות המאפשרות לדחות את מועד הפסילה.

           שלישית, עומדים העוררים על הפגיעה בזכויות היסוד הנגרמת כתוצאה משלילת רשיון נהיגה. לטענת העוררים, שלילה רשיון כאמור פוגעת בחירות ובחופש התנועה המעוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד). פגיעה כאמור הנעשית על ידי בית המשפט המחוזי כאשר הוא מורה על "החייאת" החלטה על פסילה מנהלית אינה עומדת בתנאי סעיף 8 לחוק היסוד, לפיה עליה להעשות בחוק או מכוח הסמכה מפורשת בו, מאחר שאין הוראה מפורשת בפקודת התעבורה המעניקה לבית המשפט המחוזי סמכות זו. העוררים מוסיפים וטוענים בהקשר זה כי בשל הפגיעה בזכויות היסוד, יש לפרש את ההוראות הרלבנטיות בפקודת התעבורה באופן דווקני ולטובת הנאשם.

           רביעית, טוענים העוררים כי פרשנות פקודת התעבורה אשר תעניק סמכות לבית המשפט המחוזי "להחיות" החלטה על פסילה מנהלית לאחר שחלף פרק הזמן של 30 הימים מיום קבלת החלטה זו על ידי קצין המשטרה, עומדת בסתירה לכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", ומפנה בהקשר זה להוראת סעיף 1 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולהוראת סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982. העוררים מוספים וטוענים בהקשר זה כי אם קיים ספק באשר לפרשנות הוראות פקודת התעבורה לעניין הפסילה המנהלית - יש לפרש הוראות אלה לטובת הנאשם.

6.        לחלופין, טוענים העוררים כי אף אם הייתה לבית המשפט המחוזי הסמכות להורות על המשך הפסילה המנהלית, הרי נוכח פרק הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה על הפסילה המנהלית, ונוכח העובדה כי מאז מתן החלטתו של בית המשפט לענייני תעבורה הם מחזיקים ברשיון נהיגה, החלטת בית המשפט המחוזי אינה החלטה סבירה ואינה משרתת את התכלית שבבסיס כלי הפסילה המנהלית - היא ההגנה על ביטחון הציבור.

טענות המשיבה

7.        המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - טוענת כי לשון פקודת התעבורה, כמו גם התכלית העומדת בבסיס הסמכות המנהלית שהוענקה לקצין המשטרה לפסול אדם מלהחזיק רשיון נהיגה, תומכים בפרשנות לפיה בית המשפט המחוזי בעל סמכות להורות על ביצועה של פסילה מנהלית אף אם חלפו 30 ימים מיום קבלת ההחלטה. על מנת לתמוך בטענתה זו מפנה המשיבה להחלטתה של השופטת א' חיות בבש"פ 6983/10 קדוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2010) (להלן: עניין קדוש).

           באשר ללשון פקודת התעבורה, עמדה המשיבה על הוראת סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה וטענה כי אין בסעיף זה כל קביעה כי תקופת הפסילה המנהלית צריכה להיות תקופה רציפה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תכלית כלי הפסילה המנהלית היא איון מסוכנות הנשקפת מנהג באופן מיידי. כן נטען על ידי המשיבה כי יש להבחין בין סמכות זו המהווה סמכות מנהלית, לבין סמכות בית המשפט לפסול רשיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים וסמכות בית המשפט לפסול רשיון נהיגה כעונש על ביצוע עבירה, המהוות סמכויות שיפוטיות. לטענת המשיבה, שוני זה משליך אף על מידת התערבותו של בית המשפט בהחלטה המורה על פסילה מנהלית ושומט את הבסיס תחת טענת העוררים לפיה הביקורת השיפוטית המופעלת על הפעלת סמכות הפסילה המנהלית מהווה משום "החייאה" של החלטה שניתנה על פיה. בהקשר זה מוסיפה המשיבה ומפנה להוראות סעיפים 48 ו-49 לפקודת התעבורה וטוענת כי על פי סעיפים אלו סמכות בית המשפט הדן בערר על החלטת בית המשפט לענייני תעבורה בבקשה לביטול פסילה מנהלית אינה מסויגת ואינה תחומה אך לתקופה בה טרם חלפו 30 ימים ממועד ההחלטה על הפסילה המנהלית.

8.        לשיטת המשיבה, חלוף הזמן מאז מתן ההחלטה המנהלית על פסילת הרשיון הינו שיקול שיש לשקול במסגרת סבירות החלטת בית המשפט המחוזי אך אין לומר כי בית המשפט המחוזי נעדר סמכות להורות על ביצוע יתרת תקופת הפסילה המנהלית משחלפו 30 ימים ממועד החלטת קצין המשטרה.

9.        באשר לטענת העוררים בדבר הפגיעה בזכויות יסוד המוקנות להם, טוענת המשיבה כי פסילת רשיון הנהיגה אינה מהווה בהכרח פגיעה בחירות או בחופש התנועה, שכן חירותו של הנהג אשר רישיונו נפסל, כמו גם חופש תנועתו, אינם נפגעים כתוצאה מהחלטה על פסילה מנהלית, שהרי הוא רשאי לנוע ממקום למקום באמצעי תחבורה שונים, ובלבד שאין הוא הנהג.